פסק דין
1.התובעת הגישה תביעה לפינוי מושכר כנגד הנתבעת בגין מקרקעין הידועים כגוש 2775 חלקות 11, 12, 13 ו – 24 המצויים בבעלות רשות הפיתוח (להלן: "המקרקעין").
לטענת התובעת, פינוי המקרקעין דרוש בשל שינוי ייעודם מחקלאות לתעשייה.
מכתב התביעה עולה כי יחידת שטח אחת הכוללת בין היתר את חלקות 11, 12 ו – 13, הוחכרה לנתבעת במסגרת חוזה חכירה לתקופה של 39 שנים שהסתיימה ביום 31.8.06 והשטח שפינויו מבוקש הוא בגודל של כ- 197 דונם מתוך כ – 1,500 דונם המוחכרים לנתבעת.
יחידת שטח שנייה - חלקה 24, היתה מושכרת לנתבעת בשכירות קצרת מועד המתחדשת מעת לעת, במסגרת חוזה שכירות, כאשר חוזה השכירות האחרון נחתם ביום 2.12.02 והסתיים ביום 31.08.05. השטח שפינויו מבוקש הוא בגודל של כ – 69 דונם מתוך 322 דונם נשוא חוזה השכירות החקלאי.
התובעת טוענת כי בעקבות שינוי ייעוד המקרקעין נדרשה הנתבעת להשיב את המקרקעין לתובעת אך היא לא עשתה כן.
2.לטענת הנתבעת, היא מחזיקה במקרקעין משנות החמישים ומעבדת את הקרקע באופן רצוף מאז ועד היום, כלומר כ – 60 שנים.
הנתבעת טוענת כי היא זכאית להירשם כחוכרת לדורות בכל קרקעות האגודה וכן להקצאת הקרקע ביעודה החדש, בפטור ממכרז, בהתאם להחלטות 949 ו / או 969 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל. למצער וככל שתתקבל תביעת הפינוי, נטען כי האגודה זכאית לפיצוי מכוחן של ההחלטות האמורות או החלטות מועצה אחרות ולחילופי חילופין זכאית האגודה לכך שתמונה על ידי שר החקלאות וועדת פיצוים שתקבע את שיעור הפיצוי לו זכאית האגודה.
בהתייחס לחלקה 24 נטען כי קמה זכות לחכירה לטווח ארוך שכן מדובר בחכירה המתחדשת מזה עשרות שנים. בהתייחס לחלקות האחרות, לגביהן יש חוזה חכירה לדורות, נטען כי במועד פרסום תוכנית שינוי הייעוד, היה חוזה החכירה בתוקף ולכן במועד זה קמה לנתבעת זכות להקצאת הקרקע ששונה יעודה ו/או לקבלת פיצוי בגין השבת הקרקע. הנתבעת טוענת כי האגודה היא אגודה חקלאית החוכרת את הקרקע בתנאי נחלה ולכן חלה החלטה 949 על הקרקעות שייעודן שונה ולכן היא זכאית להקצאת שטח שייעודו שונה עד לגודל של 75 דונם.
באשר ליתרת הקרקע, נטען כי הנתבעת זכאית לפיצוי כספי בהיותה "ישוב חקלאי", מכח החלטה 969, שאמנם הוקפאה על פי החלטה 1070 מיום 11.1.06, אולם במועד בו פורסמה תכנית שינוי היעוד, היתה החלטה 969 בתוקפה.
לחילופין נטען כי הנתבעת נכנסת להגדרה של "חברה לעיבוד חקלאי" ולכן היא זכאית להקצאה לפי החלטה 969.
3.להשלמת התמונה יצוין כי תחילתם של ההליכים בתיק זה בפני כב' השופט עידו רוזין אשר בדיון שהתקיים בפניו ביום 27.4.10 הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, כי העדים מטעמם לא ייחקרו והצדדים יסכמו בקצרה.
לאחר מכן הועבר התיק לטיפולו של כב' השופט עמית כהן אשר אפשר לנתבעת, לאחר שנשמעו סיכומי הצדדים בפניו, להגיש בקשה לשינוי ההסכמה הדיונית, כך שיתאפשר לה להביא ראיות להוכחת טענתה בדבר הבטחה שלטונית.
ביום 8.8.12, בשל מעברו של כב' השופט כהן לבית משפט אחר, הועבר התיק לטיפולי אולם בעקבות בקשת התובעת, הואיל והנתבעת לא ביקשה להביא ראיות בשאלת ההבטחה השלטונית וכאשר הסיכומים נשמעו בפני כב' השופט עמית כהן, הועבר התיק לכב' השופט כהן למתן פסק דין על פי החלטתו של כב' השופט רוזין, סגן הנשיא (החלטה מיום 23.11.12).
ביום 21.1.13 החליט כב' השופט עמית כהן לפסול עצמו מהמשך הדיון בתיק וזאת לאור הנסיבות שפורטו בהחלטתו מאותו יום ועל כן, על פי החלטת כב' השופט רוזין מיום 28.1.13, הוחזר התיק לטיפולי.
4.בדיון שהתקיים בפני ביום 3.3.13, ציינה ב"כ הנתבעת כי טענות ההגנה של הנתבעת נוגעות רק להחלטות מועצת מקרקעי ישראל בנוגע להקצאת הקרקע ולחילופין לפיצוי וכי הנתבעת אינה עומדת על הטענה שעניינה הבטחה שלטונית (עמ' 20 לפרוטוקול).
5.אין מחלוקת כי החוזים בהתייחס למקרקעין נשוא המחלוקת הסתיימו וכי שונה ייעוד הקרקע ובגין שינוי ייעוד זה התבקש פינוי המקרקעין.
כאמור, טענות ההגנה של הנתבעת מתמצות בזכותה להקצאת קרקע לאחר שינוי היעוד בפטור ממכרז ולקבלת פיצוי כספי, בהסתמך על האמור בחוזה החכירה ובהחלטות מועצת מקרקעי ישראל.
התובעת טוענת כי אין בטענה לזכאות להקצאת קרקע או לפיצוי כספי כדי להוות טענות הגנה מפני תביעת פינוי. לטענת התובעת, ניתנה תשובתה לטענות הנתבעת הנוגעות להחלטות מועצת מקרקעי ישראל לפיה הנתבעת לא נכנסת לגדרי ההחלטות האמורות וככל שהנתבעת לא היתה שבעת רצון מהתשובה שקיבלה, היה עליה לפנות בהליך הנכון לבית משפט המוסמך - בית המשפט לעניינים מנהליים.
6.כאמור, חוזה החכירה שהסתיים ביום 31.08.06 מתייחס לקרקע בשטח גדול מהשטח נשוא התובענה, כאשר התובענה עניינה רק המקרקעין שייעודם שונה.